הצטרפותה הברוכה השבוע לפוליטיקה השייך הפעילה החברתית שירלי פינטו, שמתמודדת בבחירות הקרובות לכנסת, היא אפשרות מיטבית להעיר ולהציף את אותם השיח אודות היחס לבני אדם בעזרת מוגבלויות דומות שונים ושילובם בקהילה. הזו כנראה תבנה היסטוריה במשכן כחברת כנסת ישראל החירשת הראשונה בתולדותיה.

זאת שלא הפעם הראשונה ששירלי פינטו, 29, בת לאם חירשת-עיוורת ולאב חירש יוצר היסטוריה בארץ. שירלי, חירשת מלידה, דוברת שפת הסימנים כשפת או גם, לוחמת ומנהיגה מהותי, איננו נתנה בשום צומת בחייה למוגבלות רצופת הקשיים וההתמודדויות היומיומיות להפריע לחיית המחמד בדרכה לפרק אחר הסטיגמות והמחסומים. להפך, באתר שיש את אותם הקושי בכל הזדמנות, זאת ראתה את אותה ההזדמנות בכל מקום קושי, כגון שאמר אחת בלבד צ'רצ'יל.

זו שירתה בצה"ל בסדיר ובקבע בחיל האוויר כקצינת פרוייקטים לוגיסטיים ב'להק הציוד' וקיבלה אות הצטיינות ממפקד חיל האטמוספירה ו'אות מצטיינת הנשיא' מהנשיא התשיעי שמעון פרס ז"ל שהיה נרגש סופר כשעלתה לבמה ושרה בשפת הסימנים את אותו המנון "התקוה".

הוא למעשה היווה רק יסוד. לאחר הצבא הזו למדה לתואר אקדמי במשפטים והייתה למתמחה החירשת היחידה בישראל. בשנת 2016 היא התחילה להרצות בלימודי "תרגום בבתי משפט ובחקירות משטרה" בלימודי הקורס תרגום שפת הסימנים באוניברסיטת בר-אילן. והקימה שיש להן שותפים את אותה עמותת 'המרכז בישראל ללימודי חירשות' מתוך מטרה למנף אחר מעמדם, להביא להכרה בשפת הסימנים וליצור מודעות בנושא הנגשת אזורים לנכים, וקבלתם שיטה הציבור הרחב. שירלי אפילו יזמה טיפים שונים על ההנגשה שחוקקו בכנסת, הובילה קמפיינים לשינוי התודעה הציבורית וייצגה את כל ארץ ישראל בפורומים עולמיים.

אל הבית ככלל, מסובכת פעמים רבות לזכות ב את אותן השונה, אתם עם מוגבלות בריאותית כזו או אחרת. בהרבה מקרים, אנחנו מרבים למעשה להדביק למקום סטיגמות וחושבים בשבילנו כאילו חיוני למקום כמו כן לקות שכלית או אולי נפשית (לדוגמא, "אם אנו לא שומע מצויינת, אזי זה או שלא אפילו ממש לא מבין"). כנס לאתר דווקא הרחמים והחמלה היוצאת דופן כלפיהם (שמגיעה מישוב טוב), גורמת למקום להבדיל ביתר שאת רק את הבידול והשוני שהחברה מתייחסת לשם מפעם לפעם כאילו שיש כל אדם סוג ב'.

העושים שימוש שמתגוררים בעזרת מוגבלות, ממוקמים בהכרח במצב לחימה. מוצאים לנכון להתמודד במקומות אחרים משך שיש להן הקושי הפיזי המפריע להתנהלות התקינה והיומיומית בשיגרת החיים בלי שום לתת למוגבלות להשתלט בדבר מסלול הזמן. לא הרבה שמים לב לזה, שהכאב והקושי היותר מרווח עבורם נולד הצורך להתמודד באותו הזמן בשיתוף הסטיגמות, המחסומים והמקלות שהחברה במעבדה בדרכם. נקרא מפעם לפעם יותר קשה מאוד ומתסכל, רק מכיוון שזה אינו נתון לשליטתם.

עלינו להימצא עדינים לזולת ומכילים יותר מזה. אינה לשפוט מיד לפי החיצוניות. לצפות שמולנו מתעתד אדם ואדם בהחלט כמונו. בעיקרם עם מוגבלות (ולא ח"ו בסדר ההפוך). "גישה היא מהו צעיר שעושה פער גדול".


במדינה בעת הזו, 20% מהאוכלוסייה צריכים להיות אנו בעזרת מוגבלויות. את זה אומרת שאחד מכל חמש, זה אלו תוך שימוש מוגבלות(!). או לחילופין נפתח את אותו השערים, נשבור את אותו המיתוסים ונסיר את אותן המגבלות שאנחנו - גלובל מדיק עיצבנו כלפי המוגבלים, נזכה לצפות ולהכיר אנשים מיוחדים, אנו בפיטר פן יחד חכמת חיים מטופח בשילוב יצירתיות מדהימה שנקנתה ב"דם, עסק, דמעות ויזע" בקרבות יומיומיות בדרך רצופת אתגרים ומכשולים. לסיכום, חוסנה של החברה ייקבע מיכולת הקבלה של השונה, ששייך ל האחר.


משירלי פינטו, ואין מספק הנקרא "וונדר-וומן" רצינית, אנו בפיטר פן מוצאים לנכטון להוסיף שאין כלל מושג מאוד "תקרת הזכוכית". הגישה שיש לנו כלפי חייו קובעת את כל הגישה ששייך ל חייו כלפינו ואנחנו נכשלים אך ורק למקרה כל אחד מפסיקים לנסות.