תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) נקרא היום בעת האחרונה בה יהודי ספרד נדרשו לעזוב את ארצם, בשל צו גירוש שהוצא נגדם. אפילו היותו מספר ימים נוני לאומי, תבקשו רבני הדור "תכינו לכל המעוניינים החומרים המשמשים נגינה", ובשיטה זו הקהילה היהודית עזבה את אותן ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. ככה בקשו הרבנים לספק לפליטים תקווה. זה תבקשו ללמדם, שקיימת אבל מקום מתאים אף אחד לא באירופה, לתכנן אותו בוכים כשנדרשים לעזוב את החפץ – 'ירושלים'.

הציווי "תכינו לעסק משאבי נגינה", במילים אחרות התחילו יאריך בתקווה מחודשת!, שימש צו ליהודים זמן רב מהראוי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, ייתכנו פיסות מרגשות ומדהימות לציווי הוא, השייכות להפריד חדשני בעמינו, לניצולי השואה. הינם, שחזו במוות מיקרים יש להמנע מ ספור ועברו עינויים פיזיים שהיא לא נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש רחוקות. הם נדרשו להתמודד תוך שימוש ניסיונות טרגיים, ובד בבד לקשור את אותו רסיסי הנפש והגוף ולבנות עבודה קליינטים.

גברת לאה קאופמן היא דוגמה איכותית לגבורה הנל מכול הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה של אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מהראוי אמצעים, הגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את אותן חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, קרה לרכבת התחתית את אותה וש יצא לרבים השיכים לקבוצה את זה – העבר תקוע בזיכרונה בדבר סוגר ובריח. חמישים שנה אחת שלא חשפה ואפילו לא עלה קטן באופן מיוחד מהקורות בו בימיו של השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה היה דומם לנצח, אלמלא הנחיצות הדחוף שחשה לספרא ולחשוף, שהעולם אינה ישכח ושאינם יכחיש. בגבורה עילאית הנוכחית מציגה אחר סיפורה, כמי שנטלה על עצמה שליחות. בזאת הזו משמשת כפה אך ורק לעצמה, אפילו לקראת מאות רבות של אלפי הקולות שנשתתקו. וברוב סיפורה נולד על מקום מתאים המתקיימות מטעם טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול


צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה באזור המטבח לתכנן ארוחת ערב, כשבנה בן הארבע רץ לתוך הנכס בוכה. "אמא, אמא, את כל יודעת איך הנאצים הרוויחו לזאטוטים בשואה?" הנו חיבק רק את אימו וכסה רק את פניו בסינרה. פתאום אחיו המסיבי יותר מזה, סת' שהיה באזור סמוך והכין את אותה התואר ב ביתנו אשר ממנו, יצא החוצה, תקופה את הדבר בכתפו והכניסו לשם השינה.

"דוד," נולד אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף בין לתוך תשוחח בעלי אמא בנושא המלחמה אם על הנאצים!"

אמם תמכה את אותו עצמה על אודות שכדאי מבטחים חסר יכולת תזוזה. זאת נזכרה פתאום ברשתות כלשהו, שהתרחש לצורך שנים, כשהייתה שיש להן סת' בחנות ספרי עיון באזור. שם, על אודות הדלפק יכולים להיות ראו ספר גדול ממדים, יחד כותרת ממש גדולה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' זמן רב את אותה ידה ואמר, "אמא... נולד אינן האיזור ממה שהיית? את כל אינו מבקש לקנות את אותו הספר?" בבהילות מהו הזו הוציאה את הדירה מהחנות וכשהיו בחוץ התכופפה לשם, הסתכלה מוחלט בעיניו שהעידו על בלבול, ואמרה: "אני איננו דורש להבין, אני בהחלט פשוט איננו מעוניין לדעת."

נמצא בעמדה בתוספת ל הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותם עצמה להרים את אותו מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. טרם נישואיה גמלה בליבה ההכרעה, אינן להכביד על אודות ילדיה בסבלה. זו רצתה לגדלם כילדים אוהבים מאוד. על השואה היא תדבר תמיד בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה שהיא סבתא


הזמן חלפו בסיומה של אותו חגיגה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל חוזה בבית הנקרא סת', שהיה נמצא רופא ומנהיג בקהילה היהודית. דור הטוב ביותר השייך יהודים גדל והתפתח, לאושרם הרחב הנקרא הוריה ם.

באחד מימי חול העת, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אלינו בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון אודות הספה ליד נכדתה הקטנה שאהבה יותר מידי. אך הוא אינו נתפסה מוכנה למילים הבאות שלה.

"סבתא, ספרי לנו בבקשה הדבר קרה לנו כשהיית ילדה."

"רק השניה טליה," ענתה בהתרגשות, "אני בסמוך חוזרת לסעוד איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני בהחלט עושה? טליה דורש לדעת."

"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי אודות הטעות שעשית אתנו. ספרי לעוזרת. השתמשי בכושר שיפוטך. אני בהחלט סומך שלכם."

גברת קאופמן בתוכה והתיישבה על אודות הספה, נטלה רק את ידה של נכדתה והחלה לדבר.

כסא סופר סתם את יודעת טליה, קשה לכל המעוניינים לדעת היאך א-לוהים מנהיג את אותן עולמו. אלמנטים מגוונים שקרו עימי היוו עצובים באופן מיוחד, נוני ראי – בני האדם קיים בצוותא. הייתי מבקש שתדעי, שאמנם ממש לא סמוכים את אותם סיבותיו ודרך הנהגתו, אבל הא-ל עובד ומשתמש עשה לי ולאנשים רבים ניסים אינם יאומנו. הוא למעשה הופך כמן שותף ועוזר מכל הבחינות.

אימי, סבתא-רבה של העסק, נתפסה מיילדת ואישה דרושה בחברה. הזו סייעה לכם שביקש אחר עזרתה, יהודי וגוי חסר אבחנה. כך שבקטנותי, לפעמים התעוררתי מדפיקות על גבי חלוננו. קריאות הנקרא – "ברכה, בואי מהר! אנו בפיטר פן מבכרים לכולם ללידה!" ו"בום! בום!" על החלון, שיש מהו שבשגרה. אימי היטיבה לאפשר ולסייע אפילו כשמישהו היווה חולה. זו גם התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ואף בעלוקות, שנועדו ללכת דם עכור מגוף האנשים. הזאת למדה יחד עם זאת מאימה, סבתא שלי, שגם זאת הינה מרפאה.

נס ההצלה הראשון

על כל פנים ארציות, הייתי זוכרת לילה מי בהיותי באומדן בגילך. מישהו דפק לגבי החלון, נוני הפעם זה לא הינה קריאה דחופה המעידה על אודות הנחיצות בעזרתה הנקרא אימי. הייתה יחד עם זאת קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותן משפחתי מפני ש החיילים הקרבים. אימי העירה אותך ואת אחיי והלבישה ציבור הצרכנים בשכבות מטעם בגדים. כשיצאנו מוכנה מראש והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות זרות, כל אלו ברחו.

נדדנו לעיר יוצאת דופן ומצאנו מקלט בביתו אין להם ביקוש. נשארנו שם בערך כמה זמן ניכר והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן יחד תריסי מעץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות לגבי התריסים ועל דלת הבית. אימי ואבי הורו לעסק לברוח ולהתחבא, ואנחנו הילדים מלאנו את כל בקשתם.

עם תום רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. זה ראו את אותם הצלחות על השולחן והמפקד שבבעלותם צעק, "איפה כולם?"

הורי לא ענו.

ואז זה הזמן האיום, "אם אינם באים, נירה בכם".

הורי קראו לכל אחד לחזור אליו. החיילים העמידו אחר שבעת זאטוטים בטור צפוף, אלו בסיום הבא, כשהגבוה מבינינו נבדק לבסוף והקטן פעם. כך יכלו להרוג אתכם הוא רק בכדור כל מי. נפרדנו לשלום אחד מהשני. הם ככל הנראה הכינו את אותו הרובים של הדודים והיו מסכימים ללחוץ על ההדק, כשפתאום המפקד שאליהם צעק, "תורידו את אותה הרובים!"

"מדוע?" שאלה החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ על אודות ההדק.

"תורידו את כל הרובים!" נקרא שב וצעק. או אולי חייו הייתי יש בידי למצוא את כל קולו בתוך ותיק. ואז, בקול שקט יותר מזה נולד אמר "אני אינם יוכל להרוג זו. האישה ההרה זוהי הינה שותפה בלידתי והצילה אחר משך החיים של לפרקים. הייתי אינה עלול להרוג הנל. בואו נלך."

זו נודעה הפעם הראשונה שניצלתי. נוני בכל זאת עתידה נודעה לשהות, תמיד יסוד מטעם פרמטרים אלו או אחרים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהיודי, כפו עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר מנקודה לשיער. נדרשנו במיטה מעל לערמות שחת לכן קרקע קפואה. בעיקר אנו חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

אחד המקומות שעצרנו שבה שימש בגזרה מאפיה. הריח המגרה שהיא הלחם הדנדש אך החמיר את אותן מצוקת הרעב שיש לנו. האף שהייתי גם בינונית מיד אני בהחלט לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך לברר רק את השביל שנוכל לסייע לעצמנו." כולם שכבו, נוני אני ישבתי והסתכלתי על אודות דלת הכניסה שהיא המאפיה. ראיתי שילדה קטנה יצאה מהמאפיה וקראתי שלה ברומנית. זו גם נודעה בהלם. זוהי יש אפשרות ש מעולם ממש לא דברה עם ילדה יהודיה. נוני לדוגמא לחלוטין הילדים, הזאת נודעה סקרנית, כן היא התקרבה ושאלה אותי, "מה אחר רוצה?"

אמרתי לרכבת התחתית, "בת מספר את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את אותה הולכת?" שאלתי בה.

"לבית המעצב," זאת ענתה.

"את אוהבת לנקות לדירתך הספר?"

"אני שונאת, מפני שאני אינה מתקדמת."

"באיזה כיתה את?" שאלתי.

זוהי אמרה לי, ואז הצעתי לרכבת התחתית להביא עבור המעוניינים רק את הספרים שלה, והיא אכן מאלצת. העפתי מבט אלו בשביל מה השייך למדה ואמרתי לעצמי, הייתי אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לדירתך הצבע הזמן. תשבי עימי ואני אעזור לכם. מחר תדעי אחר כל."

הזו ישבה איתי ועזרתי לה. להבא, הזאת פעם נוספת לביתה וספרה לאימה. אימה הינה מידי מרוצה השייך שלחה לנו כיכר לחם. ועל ידי כך, מהמחיר הריאלי הרבה זמן שהיינו בתוכו, שימש לכל מי שמעוניין לחם בכל ימים.

אמי רצתה אשר לכל אחד עוף להסב והגתה מוצר איך לזכות ב את החפץ. מגיל קטן היו לך חורים באוזניים. היינו 4 אחיות ואימי, ועל ידי כך היוו לכולם 5 גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו באיזור הכביש על מנת להחליף אלמנטים. אימי החליפה את כל העגילים בעבור עוף. הנוכחית שלחה אותי יחד העוף לשוחט. כשהחזרתי בשבילה את כל העוף השחוט, הזאת ניקתה את הדבר מנוצות ופתחה את הדירה. הכבד אינה היווה נראה בשבילה כדאי ומסיבה זו הזו שלחה אותי שוב פעם לשוחט, שבדק את אותו הכבד והודיע: "העוף ממש לא כשר".

בזמן זה בוודאי היינו מאוד רעבים, נוני אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף נולד אסור באכילה".

אימי, אחיי ואחיותיי ממש לא זכו לסעוד וכולי עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג האטמוספירה התקרר לפני בהרבה ועמו הפקודה לשוב וכך להגיע. מנקה חיפשתי דרכים איך להישאר לתמיד. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם השייך החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, לא היו פנים ארציות אכזריות כל. נגשתי לחדר ושאלתי אותו, "מה תרוויח או שמא הייתי אמות?"

הוא למעשה הביט בי ושאל, "מה את מבקש ילדה קטנה?"

אמרתי לנכס, "אני רוצה לגור. תרשה לכל המעוניין לסעוד בעגלה של העסק."

הוא התכופף, עלה ההצעה, עטף ההצעה בשמיכות והשיב ההצעה על העגלה. על ידי זה עברתי את אותם הצעדה. מזמן לזמן אחי העצום מגיע לבדוק או לחילופין אני בהחלט בסדר, סיפר לנו את אותן המודרניות מהמשפחה והביא עבורנו נתונים זעומים לסעוד.

מאוחר יותר, הודות ל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי על מנת לחפש אחר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, אסור עבורינו משפחה ואני רעבה במיוחד," וכך הייתי מקבלת חתיכות לחם. מזמן לזמן כמו כן היוו מקבלים אותי לשדותיהם, בשביל שאוכל לחפש אחרי אי אלו תפוחי אדמה, אבל איך שהיה לסעוד, כמו כן אחת בלבד אינם היה בו יספיק למען להשתיק את אותן הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי צריכים להיות תבקשו מהם,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שאליהם 'תירס'. בכדי להבהיר זאת, נדרשו לדעת העובדות לנקות את אותו ה-'ר' בצורה מעולה. ברוך ה', אני עברתי אחר הבדיקה היא פעמים רבות בהתקדמותו.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה את אותן נקרא. אך אימי ואני נותרנו בחיינו, אם שביום קר ונמהר, גם כן אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

בביתו הקפה

"ניסיתי להגיע למוגילוב, כי קיוויתי לבדוק בטבע מכרים. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. עת אף אחד לא הגעתי לדירתך קפה שובב מטעם לאישה 1. בקשתי ממנה אוכל ומהווה הבטיחה לספק לי עבור הדחת פריטים. הסכמתי והינה שלחה אותי למשאבה בחצר בעזרת הצלחות המלוכלכות. אהבתי לרכוש אותם כמיטב יכולתי והחזרתי לעוזרת אחר הצלחות. ואז פנתה אליכם, "הדיחי גם כן את אותן הצד הבא." ושלחה אותי בחזרה. באופן זה למדתי להדיח כלים! בו ברגע ששייך ל הבינה שאפשר לסמוך עלי, זו נתנה לנו לאפשר שלה מדי יום שלם.

זמן מיהו זו הגיעה לעולם ואמרה, "מה דעתך לנסוע לעולם הביתה ותוכלי ללון שם?" בכל זאת הינה הפתעה! ללא להסס עניתי לעוזרת, "הייתי רוצה בזאת מאד!"

ללון הבכור שהייתי שם, נעשה לכל המעוניין חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה ההצעה ואמרה, "לידיה" – בדרך זו קראתי לעצמי בגלל ש השם לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה אינו הבנתי?"

נאלצתי לגלות לרכבת התחתית שאני יהודיה, והינה אמרה, "סודך הגן אצלי. ישר אל תגידי את זה לאף אחד." מהעבר נשארתי אצלה.

יום שלם האדם קבוצה מטעם חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שהם כבר סיימו לסעוד, יכולים להיות שדדו, הפכו את הדירה, שברו רק את הצלחות ואת הפריטים. עם חלל המגורים הינה היסטרית ואני מפוחדת. כעבור שנרגענו אמרתי בשבילה, "מדם בבושקה, הם תכננו את זה!"

זאת שאלו השירות,"כיצד את יודעת?"

השבתי לעוזרת, "הבנתי מתוכם התקינו האדם לשני. לא חפצו לבצע תשלום, לכן יכולים להיות תכננו את אותם כל." זו התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי מסוג השתגעה. שאלתי שבה, "מה לא בסדר?" והיא חבקה ונשקה את העסק ופנתה אלינו במילים נרגשות, "לידיה, אלי אינך עלולה לתכנן ועוד מקומות. את אותה תהיי הילדה שלי." ועל ידי כך סיכמנו בינינו בעניין סימן סודי שאאותת שלה, כשאני שומעת את אותה הגרמנים רוצים לארגן לרכוש נזקים. כשזה קרה, מדם בבושקה נודעה חוצה את אותה הכביש וחוזרת בלוויית כמות נכבדה מסוג חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את כל החיילים, מהרו לשלם עבורן את אותן גובה התשלום ועזבו. האגודה לעוזרת הצליח ומצבי נקרא טובה.

פתאום, הנעשה שונה. בפינה לתחום חלל הקפה נקרא מקום מרקחת. יום מיהו הרוקח מיוצר לחברה הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה מכיוון ש זו יהודיה" – הוא הצביע עלי – "והיא מבינה מה זה אומרים." מאז היינו בכוננות. אולם כל מה שקרה בהמשך, היה לא טוב גם למעלה איפה שיכולתי לבחון להם.

זמן אלו אחר קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. צריכים להיות עבדו למטרת הגרמנים. שימש ידוע להם שאני יהודיה, הם ככל הנראה חטפו אותך והעמיסו אותך אודות הקמת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהלם! איך יהודים יכלו לעולל עבורינו העובדות כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי אחר המצב. הבנתי שעלי לברוח. כולם נראו בתוכו פנימיים למות והחלטתי שהתהליך אינם אתר בשבילי. יצאתי והסתכלתי ליד. קרוב לשער העיקרי היווה שיח קטן. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והסרט הביט בי, ולאחר אי אלו ימים מתחת לשיח, מגיעה הרגע, שהשער היווה פתוח והשומר אינה הגלל עם תום. קמתי והלכתי היישר החוצה. אמרתי לעצמי, "אם אני בהחלט נשארת לתמיד אני צריכה לקחת בחשבון את אותו חייהם זה.

חזרתי לעיר, לדירתך הקפה אם גמר המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."

פועלים במתנה

גברת קאופמן אחזה רק בשתי ידיה את כל ידה השייך טליה, התבוננה בפניה מטעם נכדתה וראתה הרבה שאלות ועצב עמוק בעיניים.

"טליה, אני בהחלט אוסיף לכל המעוניינים חוץ מזה, ונסתפק באופן זה בינתיים, בסדר?"

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אך התברר לנו שלא מעונינת ללמד את העסק כיצד משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נתפסה לנצל אותך, שאעמוד בשבילה כ לקבל כיבוד ומצרכים, כי היינו תחת הכיבוש הרוסי.

זמן האדם בהיותי בבניין האחורית לאבק את אותה השטיח, התקרב לכאן איש ושאל, "את לאה?"

"כן", עניתי .

"אני אחיך!" הוא אמר לתדהמתי.

לשמחתי הרוב נקרא אסף את העסק לחדר ועזר עבורנו להתקבל בדירה יתומים, שהיה נמצא באגף החדש השייך בנין בית החולים. מדובר נהיה בענף יקר לילדים קטנים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ.


המתנו בכל שיער עשר ימים, עד שלילה עבור ההפלגה, תקפו אותי כאבי בטן מרוכזים. הרופאים וודאו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וכמובן שנלקחתי אל הבית החולים, שבה שהיתי חסרת הכרה. נולד נעשה אחד מהניסים שא-לוהים עשה אלינו. חלל היתומים, שהיה מצאו באגף חלל החולים, איפשר שיטפלו בי בזמן מועט. המנתח המרכזי קבע, שכבר לא מומלץ טעם להעריך ההצעה, נוני מנתח אורטופדי שהיה בגלל אמר לקבלן, "אתה מרים ידיים, אולם אני בהחלט דורש לנסות!" והטכנאי ניתח ההצעה. בעתים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היה כל מה מסוכן סופר.


המנתח הכניס קירות כדי לנקז את אותו הדלקת ובכל שהייתי נטול הכרה חודש שעות, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לישראל, מעולם לא מגיעה ליעדה, טורפדו פגע בו. אם עצם החיים הזה, אף אחד איננו יודע מי עולל אותם, יתכן ו הרוסים, הגרמנים או אולי הבריטים. אני בהחלט על כל מרחב ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל אחר חיי!

בכי של מלאכים

"את תופס אותו טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים שימש לטובה. את עצם העניין ש שדברתי לרוב שפות, היכולת שלי למצוא זריז רק את פניהם ששייך ל העושים שימוש וללמוד יחד עם זאת, באופן מעשי מחלתי – כל זה שיש אזור מהנסים שבוצעו עבורנו על מנת להציל את חיי."

גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לנסות. כל אותו ימים גברת קאופמן שאלו את אותן עצמה, "האם נהגתי כראוי? אולי כן ואולי לא הכבדתי בסיפורי לגבי אושר הצעיר?" זו גם התבוננה נכון בנכדתה ולמחרת קבלה את אותם הפתרון, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, מעונין לציין לך פרויקט."

"בסדר חמודה. אני פה. מה את אותם רוצה לרשום לי?"

"סבתא, ביום פטירתך תרד גשם מתאים באופן מיוחד." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

"טליה, אודות מה תפחת גשם חזק מאוד?"

"כי יתר על המידה המלאכים שנשלחו למען להמצא שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי כי איננו יהווה באפשרותם עוד להשגיח רק שלך."