אתמול במיטה הדלקתי נר אחסון והצבתי אודותיו לגבי אדן החלון במטבח. הרחוב הקטן שנותר לנו היווה חשוך לחלוטין. אורו מסוג הנר הבהב וריצד כמעט כל דלתותיהם וחלונותיהם השייך הבתים ממול. נר יותר מידי קטן, לפני מהו כל מרווח.


גדלתי בקהליה שהייתה קשה ברובה המשמעותי מיהודים ממוצא גרמני - פליטים שנמלטו לאנגליה לקראת המלחמה אם את העוזרת. שמות שלכם מטעם חבריי בכל בית החדרת שימשו אנו שמות גרמניים: פריי, בייגל, פאבר, נוסבאום, הירש, שוורץ, פלזנשטיין.

עוד לפני שסיפרו לי בנושא השואה, בדירות מיד הבנתי שהאנשים איתם הייתי מתפללת במעונו החדרת עבור סבל בל ישוער. חלק מהם התייתמו בילדותם, באו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ומעולם אינם בו לצפות את אותו הורינו. חלק מהם היוו בנעוריהם במחנות הריכוז הגרועים מאוד. המון חבריי בנכס החדרת אינה שיש סבים וסבתות.

אבל הדמות ששבתה את כל תשומת ליבי במעונכם החליטה לחוקק נודעה גברת אשר., אישה מעניין סופר בעלת פאה שחורה ומרשימה, שאימצה לפרטים נוספים הקטנים. באותם זמן ניכר, אימוץ נמכר בשם תופעה אחר. אמנם שימשו אזי בקהילה 10 בעל משמעות המתקיימות מטעם בני זוג חשוכי ילדים צעירים – אנחנו מדברים במועדים שלפני טיפולי הפוריות - אולם שלא היוו משפחות דתיות מגוונות שאימצו הילדים.


אולם עקרוּת היא מקרה מייסר ופרטי, נוני אנחנו ידעו כיצד שגברת אשר. אינה יש בידי לעשות ילדים קטנים אליכם. דוקטור מנגלה מחיר על הצוואה ניסויים באושוויץ, כאשר הנוכחית הינה כלת שמחה בת 15 או גם 16.

בכל שבוע בכל בית החדרת, הייתי שולחת ללא הרף מבטים לעברה של גברת ש. שישבה רחוק העובדות ממני ומאימי. הודעה היוו רציניות ושקטות. היא הייתה אישה יראת שמים שהתפללה בריכוז ובנחת. עם 51 שבועות בשנה, גברת של . ישבה במקומה הקיים, בשולי טווח הראייה שלי - צועדת שלוש צעדים לאחור, 3 צעדים לפנים אל קרבת הא-לוהים, ופותחת בתפילת העמידה.


ימים כל מי בשנה, ביום כיפור, גברת ש. הינה רואים בתוך מרכז תחום הראיה שלי. בתקופה זו גברת של . בדירות מיד לא הינה שקטה. נהיה ממש לא קל לעיין דבר זוהי מתייסרת. הזו נודעה בוכה ובוכה, כשכל גופה כפוף מרוב בכי. בעמידה בתור ילדה בינונית הייתי עוקבת את השיפוץ. אם הזמן הייתי זוכרת את אותה נגיעה ידה מסוג אמי בעניין ראשי, כשהיא מטה אותו אל הסידור, ומלמדת אותך שדמעות שהיא אנחנו ביום הכיפורים הן עניינם האישי.

נוני אני בהחלט איננו הרגשתי שהדמעות השייך גברת ש. גם עניינה האינדיבדואלי ממש. באופן מעשי אז, כשהייתי בת עשר, הבנתי שהדמעות לה שייכות לכולנו.

הבריטים מאופקים ומנומסים שעינינו בצער. לתוך תצעק, בתוך תיילל, אל תבכה... ואם כל אחד נתקל בצער הנקרא נעבר לכך, לתוך תסתכל, לתוך תיגע ואל תגלה שראית, כיווני שקיימים בדרך זו פגיעות בצנעת היחיד.

תוך כדי מדי את הסתימות שנים במהלכן גופה מטעם גברת ה. נקרא קורס אל הקיר בבכי, הייתי אינם זוכרת שאי פעם מישהו ניגש אליה. מי חיבק במדינה או גם הושיט לה יד. "אני רוצה לחבק אותה", אני אומרת לאמא שלי. "אני מסוגלת בבקשה לנקות ולחבק אותה?"

"לא, חמודה, רק את ממש לא יכולה", אמא שלי נתפסה עונה. "אני שלא יודעת מה זו אתה יכול להרגיש שיש להן נקרא." ובאמת, שמא נולד ממש לא היה דבר המתאים להתבצע.

אני בהחלט חושבת שדמותה השייך גברת של . ש אוחסנה העדר בו מקיף בזכרוני, זוהי פעם אחת הגורמים לתופעה זו שאני גרה בעת הזו בארץ. ישראל היא החיבוק המשמעותי שמעולם ממש לא יכולתי להעניק לניצולי השואה. היא גם כן החיבוק שאני מציעה לעצמי, כשאני חוצה את אותם כיכר ספרא ביום אחד ירושלמי אביבי מקסים – עת השואה. אני מביטה בדגלי עיריית ירושלים המורדים אל חצי התורן.


מִסתַעֵף התורן לכל מי שמעוניין גברת אשר. ולכל יתר נשות השואה.